הסדר הקבע הישראלי-פלסטיני
.jpg)
צילום: תנועת אנחנו.
הסדר הקבע הישראלי-פלסטיני שמציעה תנועת אנחנו מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום נפרדות שבתוכן שתי קהילות מיעוט אזרחיות מהלאום האחר. בשונה מן העבר, איננו רואים בחזון שתי המדינות אמצעי להפרדה בין העמים, אלא סבורים כי במרחב שבין הירדן והים קיימת יחידה גיאופוליטית משולבת. לישראל יש צורך לוודא שארגוני הטרור לא יאיימו עליה, ולפלסטין יש צורך לוודא כי קשריה הכלכליים עם ישראל יימשכו ולא ייגדעו. נוסף לכך, לשני הצדדים יש זיקה לאומית, דתית והיסטורית לכל השטח בין הים לירדן. כדי לספק מענה ראוי לשלל האינטרסים הללו אנו תומכים בחזון של שתי מדינות לאום נפרדות זו לצד זו, כשבשטחיהן יתקיימו שתי קהילות מיעוט לאומיות. יעדי ההסדר המדיני שלנו הם איחוד רוב העם היהודי בימין ובשמאל, ייצוב מעמדה הבין-לאומי של ישראל וסיום משחק סכום האפס עם הפלסטינים כדי להוביל לפיוס ולשותפות שווה בין העמים.
עם זאת, אין לנו אשליות אוטופיות באשר לאופיו של תהליך השלום. הסדר הקבע בין הצדדים לא יהיה אקורד הסיום לסכסוך בנינו, אלא נקודת פתיחה של תהליך ארוך ומייגע שעשוי להתארך על פני כמה דורות. משום הבנתנו זו, אנו מקפידים לוודא כי אף צד לא יסתכן בסיכונים חדשים נוסף לאלו שכבר קיימים במצב העכשווי וכי אף צד לא יפקיד את גורלו בידי האחר.
להלן הצעתנו בארבע סוגיות הליבה שאותן אנו מסווגים באופן הבא – גבולות, קהילות (התנחלויות וזכות השיבה), הר הבית וביטחון:
גבולות – קו הגבול בין הצדדים יתבסס על קווי 67 ועל חילופי שטחים בשכונות מגורים יהודיות במזרח ירושלים ובאזורים נוספים. גבול זה יגדיר את תחום הריבונות של שתי המדינות, ולא ישמש כקו הפרדה ביטחוני או חברתי בין העמים ובין חלקי המולדת. לדעתנו חשוב לבסס את המשא ומתן על קווי 67 משום ששני הצדדים טוענים שכל הארץ היא מולדתם וזהו, למעשה, הקו המעשי היחיד שיש לו היגיון היסטורי שאפשר לעמוד מאחוריו.
קהילות (זכות השיבה והתנחלויות) – אנו מציעים לאפשר לקהילה היהודית בפלסטין ולקהילה הפלסטינית בישראל להתקיים כאחוז מסוים מכלל אוכלוסיית שתי המדינות. ממשלת פלסטין תאפשר למתיישבים היהודים לבחור להישאר בבתיהם כאזרחים שווי זכויות וחובות במדינה הפלסטינית, לצד אזרחותם הישראלית הנוספת או להתפנות ולקבל פיצויים ממשלת ישראל. גודל הקהילה היהודית בפלסטין יהיה אחוז מסוים מכלל אוכלוסיית המדינה, תהיה לה אוטונומיה תרבותית וחבריה ישרתו בצה"ל או בשירות לאומי-אזרחי בישראל או בפלסטין, על פי בחירתם. נוסף לכך, ישראל תמשיך לספק את כל השירותים האזרחיים הניתנים כיום לתושבים הישראלים מעבר לקו הירוק עד שהמדינה הפלסטינית תגיע לרף של איכות החיים והדמוקרטיה הישראלית. במסגרת זו יסופקו גם שירותים אזרחיים למדינה הפלסטינית עד שתתבסס ותהפוך למדינה משגשגת ויציבה. אנו סבורים כי מתיישבים יהודים רבים יוכלו לתמוך במדיניות זו אם ישוב השמאל הציוני לראות בהתיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה ערך מכונן, בהתאם לגישתנו החדשה.
יום הנכבה ברמאללה, 2012. Ryan Rodrick Beiler / Shutterstock.com
מנגד, יקבלו הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם פיצוי על סבלם, ולצד זאת תאפשר להם ממשלת ישראל לשוב לישראל כאזרחים שווי זכויות וחובות, כל עוד יישמר רוב יהודי מוצק של 70% מכלל אוכלוסיית המדינה. כניסתם של הפליטים לישראל תתפרש על פני חמישים שנה ואי אפשר יהיה לשנות את אופייה היהודי-דמוקרטי של ישראל, אלא בתמיכת רוב של 75% מאזרחי ישראל הכולל רוב מהותי של אזרחיה היהודים. אך אם הפליטים לא ישמרו על החוק, לא ייקלטו כיאות או אם יתברר כי החברה הערבית עומדת לעבור את סף 30 האחוזים מקרב אזרחי ישראל, תעצור ישראל את תהליך כניסתם עד שהמצב ישתנה. מלבד זאת, פרטי ההסדר החוקתי ביחס לפלסטינים בישראל יהיו זהים להסדר של היהודים בפלסטין. רק כך יוכל הצד הפלסטיני ליישב את תביעתו לזכות השיבה עם הכרתו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הצעה זו אינה טומנת בחובה סיכונים חדשים לצד היהודי, שכן גם היום אחוז הפלסטינים בישראל עשוי לגדול מעבר ל-30% מהחברה, בלי שהם יכירו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לכן, כדאי לצד היהודי להסכים למתווה זכות השיבה שלנו כדי לעקור ממקומו את העימות הדמוגרפי בין הצדדים ולאפשר הכרה פלסטינית בזכויות ההיסטוריות של הציונות. נוסף לכך, המתווה שלנו גם יאחד את העם היהודי מאחורי פתרון כולל שיכיר בזיקה היהודית לכל הארץ בשיווין זכויות מלא לשני העמים.
זאת הדרך היחידה להפוך את ההסדר המדיני מאמצעי של הפרדה ושל ויתורים כואבים שמפרקים את המערכות הפוליטיות בשני הצדדים למסגרת שתאפשר אחדות פנימית בשני העמים לצד פיוס ושותפות שווה ביניהם.
אילוסטרציה. ChameleonsEye / Shutterstock.com
הר הבית – בעם היהודי יש מחלוקת פנימית עזה בנוגע למעמדו של הר הבית. בפועל הריבונות במתחם שייכת לווקף המוסלמי ולפלסטינים. הם היחידים שבונים במתחם וקובעים אם ובאיזה אופן לאפשר תפילות יהודים בהר הבית.
כדי לצאת מהמבוי הסתום שאליו נקלענו, אנו מציעים לנקוט בגישתם של עולי הבית השני שהכירו בשליטה פרסית, יוונית ורומית בהר הבית כדי לקדם את מטרתם הלאומית, וויתרו על גישת "הכול או כלום". כך גם עלינו להכיר בריבונות שכבר יש לפלסטינים בהר הבית. בהתאמה לכך, אנו מציעים גם שנחתור להקים רחבת תפילה ליהודים ונקיים חפירות ארכיאולוגיות במתחם בהסכמה עם הפלסטינים, וכן נקים, בהשראת חזונו של הרצל, מוסד ישראלי ממלכתי למורשת היהודית בירושלים במתחם הכותל הדרומי, ליד הר הבית מחוץ לרחבת המסגדים. מוסד זה יחבר בין המסורת היהודית לציונות המודרנית ויתמקד בערכים המוסכמים שנקשרו בתנ"ך ובמסורת חז"ל להר הבית, כמו ביקורת על השלטון, עמידה לצד החלש בחברה, סולידריות לאומית של כל שבטי ישראל, שלום עולמי ותפילת היחיד והציבור. כך יהפוך הר הבית בסיס איתן ללכידות לאומית והיסטורית בין כל גווניו של העם היהודי במקום מרכז לפילוג ולאי-הסכמה.
רק כך, כשנתארגן מחדש ונצא מהמבוי הסתום שנקלענו אליו, יוכל הר הבית לעמוד באמת בלב ההסכמה הלאומית – ואנו נתקן את שנאת החינם שהחריבה את ירושלים לפני אלפי שנים. בשלב שלאחר מכן, בכל הנוגע למחלוקות שאינן מוסכמות, איש לא יודע את פתרונן וגם אנחנו איננו יודעים, אך הכרעתנו הערכית היא כי כל שינוי עתידי שייעשה לאחר יישום ההסכם יתקבל בהסכמה בין כל הצדדים היהודים והפלסטינים.
ביטחון – במתווה הביטחון שלנו לא יפקיד אף צד את גורלו בידי האחר. בהסכם המדיני בין הצדדים ייכתב כי הנסיגה הישראלית תיעשה בכמה שלבים ורק בהתאם לתוצאות בשטח. אם תסבור ישראל כי הפלסטינים אינם מטפלים כראוי באיומים נגד אזרחיה, היא תחזור לשטח עד הסרת האיום. לצד זאת, יוקם מנגנון משקיפים בין-לאומי שיינטר את פעולות הצדדים, ובגבול המזרחי יוקם משטר ביטחוני אזורי משותף לישראל, לפלסטינים ולירדנים לצד מערך השליטה הפלסטיני.
קצין צה"ל משקיף על רצועת עזה, 2019 Ran Zisovitch / Shutterstock.com
על בסיס עקרונות אלה תתבצע הנסיגה הישראלית בשני שלבים – בשלב הראשון תוקם מדינה פלסטינית והפלסטינים יתחייבו להילחם בעצמם בטרור. במקביל, יישארו צה"ל וכל כוחות הביטחון של ישראל בשטח הפלסטיני, כפי שקורה היום. אם הפלסטינים יעמדו במחויבותם זו, לא יצא צה"ל מחוץ לשערי בסיסיו, אך אם ישער צה"ל כי הפלסטינים אינם מתכוונים לעמוד במחויבותם, הוא יפעל במקומם להסרת איום הטרור באותו דפוס הפעולה שהוא פועל בו היום. במקביל, יחויבו שני הצדדים לדווח למנגנון משקיפים בין-לאומי. את כוח המשקיפים תנהל ועדה שתורכב מנציגים ישראלים, פלסטינים ונציגים מוסכמים של הקהילה הבין-לאומית. כוח המשקיפים יחליף את כל המסגרות הבין-לאומיות האחרות העוסקות בסכסוך. תפקיד הוועדה יהיה למדוד כמותית ועל פי פרמטרים שהוסכמו מראש בין הצדדים, את האיומים ואת האלימות בין הצדדים ולדווח בקביעות למועצת הביטחון של האו"ם על תהליך יישום ההסכם בין הצדדים.
בשלב השני, לאחר חמש שנים רצופות שבמהלכן יסיר הצד הפלסטיני בעצמו את כל איומי הטרור נגד ישראלים ויוכיח את כוונותיו הכנות, ייסוג צה"ל לשטחי כוננות חדשים וייערך להגנה על הקהילות הישראליות, הצירים המרכזיים והגבול המזרחי של פלסטין. בשלב זה כל כוחות צה"ל בפלסטין יהיו כפופים לפיקוד צבאי בינלאומי אשר משימותיו יוגדרו מראש בהסדר הקבע כחלק ממנגנון ביטחוני משותף לישראל ופלסטין. לכוחות צה"ל לא יהיו סמכויות אחרות בשטח הפלסטיני. כוחות צה"ל לא יורשו לעצור, לחסום או להגביל בכל צורה שהיא את אזרחי פלסטין. פריסתו של צה"ל בשטח הפלסטיני תהיה דומה במאפייניה לפריסתם של כוחות בינלאומיים במוקדי עימות. אולם אם לאחר הנסיגה המלאה לא יעמדו הפלסטינים בהתחייבותם ויתעורר מצב חירום שיכלול איום לשלומם של ישראלים, יחזור צה"ל מייד לעמדותיו בתוך השטח הפלסטיני ויתנתק מהפיקוד הבינלאומי עד שיוסר האיום, וחוזר חלילה.
גישה ביטחונית זו אינה אוטופית ואינה מבוססת על אמון, אלא על תוצאות בשטח. אנו יוצאים מנקודת הנחה כי תהליך הפיוס בין העמים עשוי להיגדע באיבו ולהתעכב שנים רבות ואף כמה דורות. לכן, בתרחיש האופטימי יצליחו שני העמים למנף את הצעתנו לפיוס מלא ולגבולות פתוחים, ובתרחיש הפסימי יתייצב מעט יותר מצבם של שני העמים על אף המשך הסכסוך ביניהם עד ליום שבו יגיע הפיוס המלא.
אומנם התהליך שאנו מציעים אינו נטול סיכונים והוא אינו מבטיח כי ישראל תוכל בהכרח לשוב לשטח כדי להגן על עצמה. בהתאמה לכך, גם לפלסטינים אין כל ערובה כי ישראל לא תיתלה בשלל נסיבות שיאריכו את הכיבוש. אך כל הסיכונים הללו קיימים גם היום. ישראל עלולה להיגרר להתדרדרות ביטחונית, לנסיגה בלתי אחראית כתוצאה מלחץ בין-לאומי, לאינתיפאדה שלישית או למחלוקת פנימית בדיוק כפי שקרה בימי ההתנתקות או כפי שכמעט קרה בעסקת טראמפ. הפלסטינים מצידם חווים כבר עתה כיבוש מתמשך של למעלה מיובל שנים. לכן, אין בהצעתנו סיכונים חדשים אלא רק פתרונות חדשים. גם אם יתממש התרחיש הפסימי והצדדים יינטשו את ההסכמים ביניהם ויוסיפו להיאבק זה בזה, בכל זאת יהיה מצבנו טוב יותר מן המציאות הקיימת. שני הצדדים יחזקו את האחדות הפנימית ואת היציבות הבין-לאומית שלהם. לצד זאת, תזכה ישראל בהכרה פלסטינית בזכותה להגן על עצמה ובמסגרת בין-לאומית נוחה יותר לניהול ענייניה והפלסטינים יזכו במסגרת בין-לאומית חדשה שתאלץ את ישראל לספק הסברים למעשיה. לפיכך, לשני הצדדים עדיף לשרטט חזון מוסכם ארוך טווח ולנהל את הסכסוך תחת מטרייה זו לעומת המשך הסכסוך במצב הקיים. אך מעל לכול, אנו סבורים כי אם הסדר הקבע יתבסס על תפיסת הביטחון המפוקחת הזאת, נוכל בסופו של תהליך ארוך להגיע גם לחנינה הדדית ולפיוס מלא בין העמים.
