עוד לא אבדה תקוותנו
- Israel Piekarsh
- 3 באפר׳
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 4 באפר׳
המאמר מבאר כיצד החיבור בין הסכסוך הפלסטיני למשבר הפנימי בישראל מסכן את המפעל הציוני ומה עלינו לעשות כדי להיחלץ מהמשבר.
בשנת 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשוויץ. הייתה זו שעה הרת גורל עבור העם היהודי. באירופה האנטישמיות המודרנית החלה להתפרץ ולהרע את מצבם של היהודים. בארצות האסלאם היהודים סבלו ממעמד נחות של מיעוטים שאינם שווים. העם היהודי היה מפוצל והתאפיין בפערי שפה, תרבות וערכים. רבים תהו מה עליהם לעשות?!
בתוך הסחרחורת הקיצונית הזו הופיעה מנהיגותו של בנימין זאב הרצל. בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל הוא ביקש לעודד את רוחם של משתתפי הכנס אל מול גלי הייאוש הגוברים. תחילה הוא הציג בצורה מפוקחת את האתגר "... רואים אנו ומרגישים את עצמנו בכל מקום מוקפים באיבה הקדומה. אנטישמיות הוא שמה המודרני...". לאחר מכן הוא הציג בפני קהל המאזינים את היתרון היחיד של התנועה הציונית באותה העת "הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר". החיבור הראשוני והמלכד בין קבוצת היהודים הליבראליים וקבוצת היהודים הדתיים הוא ההישג המרכזי של הציונות באותה העת. הרצל האמין שהחיבור הזה צפוי לגבור בהצלחה על כל מכשול מעשי. התנועה הפוליטית שהוא הקים הצליחה לשרוד עשרות שנים לאחר מותו ובסופו של דבר הביאה לנס הקמתה של מדינת ישראל. בזכותו אנחנו כאן.
נאום הרצל בקונגרס הציוני הראשון, 1897.
אולם כעת יש להודות שלהישענות על האנטישמיות כדבק המלכד של התנועה הציונית היה מחיר כבד. הנה לנגד ענינו החברה הישראלית מצויה במלחמה קשה מול אויבים חיצוניים רבים ולמרות זאת הדבר אינו מונע מאתנו מלהתפצל ולהתפלג מבפנים. אתגר זה מחייב בחינה מחודשת של היחס בין המחלוקות המדיניות והאזרחיות במדינת ישראל.
האתגר המדיני והאתגר האזרחי
פרשנים רבים הצביעו על החלטתה של הממשלה לשוב ולחדש את הלחימה ברצועת עזה במקביל להתנעה המחודשת של המהפכה המשפטית כדי לטשטש את אחריותה למחדליה הרבים. אולם לטעמי הקשר בין המלחמה למהפכה המשטרית הוא רחב יותר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמחלוקות האזרחיות בתוך ישראל אינם סוגיות נפרדות אלא שזורים זה בזה. המבנה החברתי, הפוליטי והזהותי של ישראל יוצר מצב שבו פתרון אחת הסוגיות מחייב התמודדות עם האחרת. יש לכך שתי סיבות עיקריות: סיבה מעשית-פוליטית וסיבה זהותית-ערכית.
סיבה מעשית – שחקנים רבים במערכת הפוליטית אינם יכולים להשתתף בקואליציה מבלי להסכים תחילה על חזון משותף בסוגיה הפלסטינית. כך למשל בכירים רבים במפלגות הערביות נוטים לגלות הבנה למניעים של חלק מארגוני הטרור הפלסטינים או לערוך השוואות שונות בין הפעילות של צה"ל לפעילות של ארגוני הטרור. עמדה זו אינה לגיטימית אך ניתן לשנותה בתהליך מורכב והדדי [1]. אולם כל עוד זוהי תמונת המצב הפוליטית אז ראשי האופוזיציה הציונית בישראל אינם יכולים לשתף עמם פעולה. כתוצאה מכך האופוזיציה מתקשה להחליף את הממשלה המכהנת כפי שעולה מסקרים רבים שנערכו מאז ה-7 באוקטובר.
יתרה מזו, מרבית המצביעים מהציבור הדתי-לאומי הימני מתנגדים לשיתוף פעולה עם מפלגות המרכז-שמאל. שיתוף פעולה שכזה יכלול חיזוק של הרשות הפלסטינית ואף נכונות לנהל מו"מ על מדינה פלסטינית כדי לקדם נורמליזציה עם מדינות ערב. לפיכך ברגע האמת מצביעי הציבור הדתי-לאומי בחרו בשיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות - על כל המשתמע מכך – ובלבד שישראל לא תפנה לכיוון למו"מ מדיני.
אלו הן רק חלק מהדוגמאות הממחישות כיצד הסוגייה הפלסטינית משפיעה באופן ישיר על הרכב הקואליציות בישראל – ולפיכך גם על המדיניות האזרחית של הממשלה.
(ב) סיבה זהותית – מיום הקמתה של התנועה הציונית אנו מתקשים להכיר בזכויות קולקטיביות של העם הפלסטיני. מעולם לא הצהרנו על חזוננו העצמאי בנוגע לעתיד האומה הפלסטינית אלא רק הגבנו ללחצים בינלאומיים. אפילו במלחמה הנוכחית הממשלה מסרבת לפרוש את חזונה ליום שאחרי המלחמה. מאידך גם הקבוצות השונות בתוך החברה הישראלית כגון דתיים, חילונים, חרדים, ערבים, להט"בים, מסורתיים, עולי ברה"מ ועוד – אינן מוכרות באופן שווה על פי החוק הישראלי. כך למשל רק לציבור הדתי-לאומי יש חינוך ממלכתי אוטונומי בתקצוב מלא בניגוד לציבורים החילוני, המסורתי או הערבי.
פירוש הדבר הוא ששוויון הזכויות מוענק לאזרחי ישראל כאנשים פרטים בלבד ואילו הזכויות הקבוצתיות שמורות רק ללאום היהודי המאוחד. כל שאר הקבוצות בין הירדן והים אינן שוות זו לזו.
כתוצאה מכך אנחנו נאלצים להשלים עם מחלוקות רבות בנושאי דת ומדינה, מבנה הממשל, העימות עם הפלסטינים ועוד. הסיבה לכך פשוטה: אם לא מכירים בבעיה לא ניתן לפתור אותה. אם אנחנו לא מכירים באומה הפלסטינית אנחנו לא יכולים לחתור להסדר עימה. אם אנחנו לא מכירים בקבוצות השונות בתוך החברה הישראלית אנחנו לא יכולים לנסח הסדרים דמוקרטים שיגנו על אורחות החיים של כל הישראלים. אנחנו יכולים רק לנהל את המחלוקות הרבות אך לא לפתור אותן. כך לאורך העשורים נוצר עומס יתר קריטי שגורם להקצנה פוליטית וקריסה פנימית.
כדי לצמצם את עומס היתר הנ"ל היינו יכולים לכאורה לנקוט בשתי שיטות: או לפתור חלק מהמחלוקות הללו או לפזר את ניהולן בידי רשויות שלטוניות שונות. אך לשם כך אנחנו ניאלץ להכיר בקשר בין פתרון הסוגייה הפלסטינית לשוויון זכויות בתוך החברה הישראלית – ועד כה אנו מסרבים לעשות זאת.
אם נכיר באוטונומיות השוות של הקבוצות השונות בתוך החברה הישראלית אז יהיה עלינו להכיר גם בזהות הפלסטינית המאפיינת את רוב החברה הערבית בישראל. מנגד אם נחתור לפתרון מדיני מול הפלסטינים מעבר לקו הירוק אנו ניאלץ להכריע גם בנוגע לסוגיות פנימיות בתוך החברה הישראלית כגון עתיד המתנחלים וזכות השיבה. שתי הסוגיות הללו נוגעות לליבת הזהות הלאומית הציונית והפלסטינית ולפיכך הן מעוררות רגשות קשים. ההיגיון הפנימי של ההסדר המדיני בשנות ה-90' התבסס על שלילה גורפת של זכות השיבה ופינוי גורף של התנחלויות רבות ומשום כך היה קל מאד לכל מי שמתנגד לפתרון מדיני לפעול באופן אלים וקיצוני כדי לעורר את הרגשות הקשים ולרסק את התמיכה הפוליטית בתהליך השלום. הניסיון ההיסטורי מלמד שכל פיגוע או הקמת מאחז היו עשויים לעצור את דיוני המשא ומתן.
לכן במקום לשלול לחלוטין כל צורה של התנחלויות או זכות שיבה יהיה עלינו להכיר בזהות הפלסטינית של רוב החברה הערבית בישראל ובהתאמה לכך לדרוש מהפלסטינים להכיר בקשר ההיסטורי שלנו למרחב שמעבר לקו הירוק במדינה הפלסטינית העתידית. זו הדרך היחידה שבאמצעותה נוכל להחליף את הכיבוש בפיוס ולייצב את בסיס התמיכה הפוליטי בהסדר המדיני על אף הניסיונות הצפויים לחבל במשא ומתן. הכרה זו בזהות הפלסטינית של החברה הערבית בישראל תחייב כמובן גם הכרה בשאר הקבוצות בתוך החברה הישראלית – והנה חזרנו לאותה הנקודה.
משמע שכל ניסיון לטפל בסוגיות אזרחיות פנימיות מבלי להתמודד עם הסכסוך הפלסטיני, או להיפך, נידון לכישלון. הכרה בשוויון זכויות קבוצתיות לכלל האוכלוסיות בין הירדן לים היא תנאי הכרחי ליציאה מהמשבר הכפול - הן המדיני והן האזרחי.
מנהיגות לקויה
יש לשער שראשי הקואליציה יודעים היטב מניסיונם המעשי בשנות שלטונם הארוכות שהמחלוקות האזרחיות והמדיניות שלובות זו בזו ולכן הם מנצלים את הקשרים הללו. הם מבינים שהמחלוקת בסוגיה הפלסטינית מחייבת אותם לשתף פעולה עם המפלגות החרדיות ומנגד האופוזיציה הציונית אינה יכולה לשתף פעולה עם המפלגות הערביות. לכן הממשלה בחרה לחדש את המלחמה בעזה לצד קידום המהפכה המשפטית וחלוקת תקציבים למוסדות החרדים. כך הם מבליטים את חוסר היכולת של האופוזיציה להתלכד ומנגד הם מוודאים שאף מפלגה לא תפרוש מהקואליציה.
משום כך פעם אחר פעם הממשלה המכהנת בוחרת לשוב להילחם באותן השכונות ברצועת עזה במקום לסגת ולסיים את המלחמה. במעשיה הללו הממשלה מסכנת את חייהם של החטופים, מתעלמת משחיקת כוחות המילואים שלנו, מבצעת עוולות נוראיות של הגבלת מזון מתושבי רצועת עזה ועידוד "הגירה מרצון", ופוגעת אנושות בתהליך הנורמליזציה עם מדינות ערב המתונות. כך אנו ניצבים בעמדת נחיתות מול התחזקות הנוכחות הטורקית בסוריה, המו"מ על תכנית הגרעין האיראנית והטרור בגדה המערבית. אין לממשלה מספיק חיילים ותקציב כדי להמשיך במדיניות הנוכחית.
כדי להכריע את החמאס עלינו לסגת באופן זמני, לשחרר את החטופים ולהסכים להעביר את רצועת עזה לשליטת הרשות הפלסטינית בתהליך מדורג. רק תחת התנאים הללו נוכל לשוב ולפעול צבאית כנגד החמאס עד שנכריע אותו לאורך זמן.
יתרה מזו, במקום להגדיל את כמות החיילים המגויסים הממשלה בוחרת להגדיל את תקציב הישיבות החרדיות. במקום לחזק את מערכת הביטחון הממשלה בחרה לפטר את ראש השב"כ המנהל חקירה חמורה על מעורבותה של קטאר בלשכת ראש הממשלה. במקום לנהל תקציב מלחמה אחראי הממשלה בוחרת להגדיל את הגירעון ולחלק 5 מיליארד ש"ח לכספים קואליציוניים.
ההסבר היחיד לסתירות הרבות הללו הוא רצונה של הקואליציה לשרוד ולהימלט מבחירות בכל מחיר. גם אם המחיר הוא חוסנה הערכי, הביטחוני והכלכלי של ישראל. הם יודעים שהמחירים הקשים שהחברה הישראלית תשלם על המדיניות הזו לא ישנו את מבנה העומק של החברה הישראלית. השילוב של המחלוקות המדיניות והאזרחיות אינו מאפשר להחליפם.
ניו יורק, יולי 2014. צילום: a katz / shutterstock
עוד לא אבדה תקוותנו
אין להתפלא אפוא שישראלים רבים וראויים חשים תחושת ייאוש עמוקה. הם צופים בעיניים דומעות כיצד הממשלה המכהנת פוגעת בכל מה שיקר לנו. רבים מהם שוקלים בצער עמוק לעזוב את ישראל. אולם דווקא בעת הזו עלינו להתאזר בנחישות ולדחות את הייאוש. אנו נדרשים להתבונן בצורה מפוקחת על האתגרים הכבדים המונחים לפנינו.
ראשית, עלינו לבלום את ההתדרדרות והפילוג של החברה הישראלית. לשם כך עלינו למחות באופן חוקי כנגד צעדי הממשלה. אם חלילה הממשלה תבחר להפר צו שיפוטי של בג"ץ או לפגוע בעצמאותו יהיה על ראשי המשק לצאת לשביתה כללית וחוקית עד שהממשלה תחזור בה.
שנית, לצד הצורך המיידי לבלום את מהלכי הממשלה עלינו להציג לחברה הישראלית חזון ראוי שיאחד את רוב החברה הישראלית משמאל ומימין. חזון זה חייב להתבסס על הכרה בשוויון הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני ובכל הקבוצות השונות בתוך החברה הישראלית. לשם כך כולנו נצטרך לקחת אחריות על עוולות העבר ולהעדיף את המדינה היהודית והדמוקרטית על פני האינטרס הצר של השבט והקבוצה הקרובה אלינו. משימה זו מחייבת את כל הישראלים, אולם היא דורשת מאמץ מיוחד מהציבור הדתי-לאומי שנציגיו מצויים בשלטון שנים רבות ושחלק מערכיו הדתיים עומדים בסתירה לעקרונות יסוד של הדמוקרטיה המודרנית – כגון הפרדה מגדרית או כיבוש. אני מאמין שרבים וטובים בציבור הדתי-לאומי יסכימו להירתם למשימה ברוח טובה וביצירתיות. מנגד רבים בציבור החילוני או בשמאל הישראלי יצטרכו לוותר על צעדי מחאה כגון סירוב לשרת בצה"ל או שימוש ברשויות המקומיות כדי להגביל את המשאבים של אוכלוסיות דתיות בערי המרכז. צעדים אלה עשויים אמנם להיות אפקטיביים בטווח הקצר אך הם עומדים בסתירה לשאיפה ארוכת הטווח לחלץ אותנו מהמשבר. החברה הישראלית לא תוכל להשתקם מהם. דרישתו הצודקת של הציבור החילוני להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולקבל אוטונומיה שווה לזו של הציבור הדתי יכולה וצריכה לקבל מענה באמצעים אחרים.
דווקא בעת הזו עלינו להיזכר בקריאתו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון שהדף אתגרים חסרי תקדים כשבאמתחתו רק מילותיו המדרבנות "אנו לא ניעף ולא ניגע מלשנן ומלחזור ולשנן את הדברים האלה, עד שיבינו לנו... הקונגרס שלנו יהיה רב-רצינות ורם, ברכה לאומללים, לשום אדם לא למפגע, כבוד לכל היהודים, וראוי לעבר, שתפארתו אמנם כבר רחוקה, אך לא תחלוף לעולם".
תגובות