בגדי המלך החדשים: גרסת המזרח התיכון.

בסיפור הילדים הנודע "בגדי המלך החדשים" מאת הנס כריסטיאן משנת 1837, מסופר על מלך מכובד המרומה בידי שני חייטים נוכלים. הללו מספרים למלך שהם תפרו לו חליפה יוקרתית בעוד שלמעשה הם אינם מלבישים אותו בדבר. רק ילד אחד מעז להצביע על המלך ולזעוק "המלך הוא עירום". בכך קורע הילד הקטן את מסכת השקרים שאנשי החצר פחדו לחשוף, שמא יאלצו להתעמת עם המלך.

סיפור זה נעשה מפורסם בחברה המערבית כסמל לביקורתיות. אולם המציאות האזורית עולה על הסיפור. לאחר שהציר האיראני נחלש במלחמה עמנו, ולאחר שרוסיה נאלצה למשוך את כוחותיה למלחמה באוקראינה, לשושלת אסד לא נותרה עוד משענת יציבה. לא עזרו לאסד הטנקים, הטילים והדיביזיות. גם פשעי המלחמה האכזריים שביצעה משפחת אסד בעם הסורי לא הפחידו את המורדים. אסד נשען על המיעוט העלווי ומסכת של אינטרסים מושחתים, ולכן בניגוד לכל הציפיות של מיטב שירותי הביון - כשהנסיבות השתנו גם שלטונו קרס.

המסר מסיפור נפילת משטר אסד הוא שמיעוט אזורי אינו יכול למשול בכוח צבאי בלבד. יד ברזל אינה חלופה ללכידות חברתית ובריתות אזוריות. לפעמים גם אם המלך נראה חזק וחמוש, האמת היא שאסד היה עירום. לכן, לאור המציאות הכאוטית הזו, עלינו לשאול את עצמנו היכן נמצאת ישראל? האם חלילה גם אנחנו מהווים מיעוט יהודי אזורי הנשען על כוחו הצבאי בלבד? האם גם לנו אין בריתות אזוריות חזקות ולכידות לאומית איתנה? 

בניגוד למשטר אסד אנו הקמנו חברה דמוקרטית עם שוק חופשי מתקדם. לכן עלינו לחשוב בביקורתיות ולוודא שאיננו עיוורים למצבנו האמיתי. רק כך נבטיח את עתיד ילדנו ונכדנו בישראל היהודית והדמוקרטית.

איור לבגדי המלך החדשים מאת וילהלם פדסון, 1837 

מלחמת התשה

החברה הישראלית היא חברה מופלאה. הסקרים מראים את הנכונות שלנו לשלם מחירים קשים בעבור שחרור החטופים. פעם אחר פעם רבים מאתנו עולים על מדים, משאירים מאחור את משפחותיהם, ומתגייסים לסבב מילואים נוסף בחזית. תושבי הצפון גילו גבורה עילאית כשהיו נכונים להתפנות לזמן רב מחוץ לבתיהם עד להתייצבות החזית הצפונית. כתוצאה מכך הציר האיראני נפגע קשות. אולם לצד ההצלחות אנו נוטים להתעלם מהתהליכים ארוכי הטווח שמכשילים אותנו.

מאז שנות ה-80' ישראל מצויה במלחמת התשה מול ארגוני טרור והציר האיראני. מלחמה זו שונה ממלחמות ההכרעה הגדולות שהורגלנו בהם קודם לכן. במלחמת ההתשה הזו אנחנו לא יכולים לכבוש שטח ולהכריע את האויב. הציר האיראני בנה משוואת כוח חדשה: לא משנה כמה חזק נכה בהם, הם תמיד יוכלו להמשיך להכות בנו באמצעים זולים ובאמצעות יחידות קטנות יותר כדי להמשיך להתיש אותנו. לכן על אף שבמהלך המלחמה הנוכחית אנו הכנו בחיזבאללה בסדרה של מהלכים נועזים מעבר לכל דמיון, חיזבאללה מצדו הצליח לשרוד. לאורך זמן היה ניכר שחיזבאללה השתקם והצליח לתאם את התקפותיו כדי להסב לנו אבדות קשות.

פירוש הדבר הוא שבמלחמת ההתשה הזו מהלומות מרהיבות לא מניבות ניצחון - זהו משחק שחמט ולא זירת גלדיאטורים. ארגוני הטרור יודעים להבחין בין פעולות לתוצאות. הם מניחים מראש שישראל עשויה לכבוש שטח, להרוג מנהיגים ומחבלים רבים ושאנו נפעיל את חיל האוויר העוצמתי שלנו. אך כל אלו הן פעולות. במבחן התוצאה אנחנו עדיין עשויים להפסיד. השאלות הקובעות הן רק - לאיזה צד יהיה קל יותר להשתקם לאחר המלחמה? ואיזה צד השיג את המטרות המדיניות של המלחמה?

בשורת ההצלחות של ישראל ניתן לציין שלושה הישגים מדיניים עיקריים: ראשית, על אף שנפילת משטר אסד לא הייתה מתוכננת, היא עשויה לנתק את החיבור היבשתי בין איראן ללבנון. האיראנים יאלצו לשקם את חיזבאללה דרך הים והאוויר בלבד. שנית, חיזבאללה אולץ לתמוך בהפסקת אש המפרידה בין לבנון ורצועת עזה. שלישית, בתמורה לנכונות שלנו לסגת מלבנון, ארה"ב הכירה בזכותנו לשוב ולפעול שם בעתיד כדי להגן על עצמנו אם לבנון והמנגנונים הבינלאומיים לא ימנעו את האיומים כנגדנו. לתמורה הזו מארה"ב הייתה ככל הנראה השפעה ניכרת על הפלת משטר אסד. המורדים ידעו שלישראל יש לגיטימציה בינלאומית לפעול ואיראן לא תוכל לסייע למשטר בקלות. עד כה הנוסחה הביטחונית הזו לפיה אנחנו נסוגים אך יכולים לשוב ולפעול בשטח הוכיחה את עצמה.

לצד זאת עלינו להודות בצער שגם לציר האיראני יש שבע הצלחות מדיניות: ראשית, מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי קבינט המלחמה לא הושגו. נכון לעת הזו 100 חטופים עדיין נמקים במנהרות בעזה ומצויים בסכנת חיים. חמאס עדיין שולט ברצועת עזה ותושבי צפון ישראל אינם בטוחים. שנית, מבחינה כלכלית, ישראל איבדה שלוש דרגות אשראי על פי חברת הדירוג מודי'ס. שלישית, המלחמה יצרה שלושה קווי שבר חדשים בחברה הישראלית. שאלת גיוס הציבור החרדי נפתחה מחדש, ו-71%  מהישראלים תומכים בעסקת חטופים גם תמורת סיום המלחמה בעזה בניגוד למדיניות הממשלה. בדומה לכך 51% מהישראלים מתנגדים להתיישבות מחדש ברצועת עזה, בעוד 57% מקרב מצביעי נתניהו דווקא תומכים בכך. יש לשער גם שרוב החברה הישראלית לא מעוניינת בריבונות ישראלית מעבר לקו הירוק.

רביעית, ישראל חווה שפל בינלאומי שלא ידענו כדוגמתו. בניגוד לטענות הוותיקות לפיהן הקהילה הבינלאומית מתעניינת רק באינטרסים, במהלך חודשי המלחמה הוטלו על ישראל הגבלות ייצוא נשק ממספר מדינות בעולם משום שפגענו בזכויות אדם. יתרה מזו, לראשונה בית הדין הבינלאומי בהאג הוציא נגד ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר צווי מעצר, ואף קיים חשש מצווי מעצר כנגד חיילים מהשורה ששירתו ברצועת עזה. נוסף על כך לראשונה חיילים אמריקאים נטלו חלק ישיר בקרבות ההגנה האוויריים של ישראל. ארה"ב גם נאלצה לשלוח לאזור נושאת מטוסים כדי להגן עלינו. לפיכך אם ממשל טראמפ אכן ימנע ממעורבות אמריקאית באזור כפי שהוא מצהיר, אז המצב שלנו צפוי להחמיר עשרות מונים. חמישית, מבחינה אזורית מאמצי הנורמליזציה ספגו מכה קשה. כל אימת שארגוני הטרור ירצו הם יוכלו להצית אלימות ולהרוס אותם. שישית, דיווחים רבים בתקשורת הישראלית מעידים על מחסור של עשרות אלפי חיילים לביצוע המשימות לצד ירידה של 15%-25% בשיעורי ההתייצבות למילואים בשל העומסים הבלתי נסבלים. ישנם גם דיווחים על עומס בטיפול בטנקים ונגמ"שים, וכן חרם שקט שמוביל למחסור בחימושים נוספים.

שביעית, הכוח העיקרי מקרב המורדים הסורים שהדיחו את אסד מאמין באידיאולוגיה שמקורה באל-קעידה. מהדיווחים בתקשורת נראה שהם הצליחו להשתלט על ארסנל נשק עצום, והתפתחות זו עשויה גם לאיים על המדינה הירדנית. לכן, נכון לעת הזו צה"ל הונחה לתפוס רצועת ביטחון בשטח הסורי. פירוש הדבר הוא שנוספה לנו חזית נוספת השוחקת עוד יותר את כוחו של צה"ל.

סיכומו של דבר, מנקודת מבט כוללת הבוחנת למי מהצדדים יהיה קל יותר להשתקם לאחר מלחמת ההתשה,  נראה שהתשובה היא שגם לנו וגם לציר האיראני יהיה קשה מאד להשתקם. שני הצדדים הפסידו. זוהי התשה הדדית.

בריתות ולא רק שטח

מנקודת מבטנו כישראלים הרוצים לגדל את ילדנו בארץ הזו – עלינו לשאול את עצמנו היכן טעינו? התשובה היא שהקונספציה היסודית של התרבות הפוליטית שלנו מכוונת לתפיסה של שטח והפעלה של כוח. במסורת התנ"כית גישה זו מתויגת כראשיתה של המפלה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים, ח', יז'). אם התפיסה של השטח באה על חשבון הלכידות הלאומית, היציבות הבינלאומית, מתיחת הכוחות של צה"ל וערכי זכויות האדם – אז יצא שכרנו בהפסדנו. אחיזה בשטח עשויה להיות חיובית רק כאשר היא משרתת את המטרות הללו. אחרת אנחנו מתפרקים מבפנים.

אחת מההחלטות השגויות ביותר בניהול המלחמה ממחישה את הטעות הזו. ב-2 בספטמבר הכריז ראש הממשלה נתניהו על מדיניותו לפיה ישראל לא תיסוג מציר הגבול בין רצועת עזה ושטח מצרים. לטענת נתניהו גבול זה המכונה "ציר פילדלפי" משמש נתיב הברחות מרכזי עבור החמאס, ולפיכך אסור לישראל לעזוב אותו. טענתו של נתניהו הייתה שאם ניסוג מהציר אז הקהילה הבינלאומית לא תאפשר לנו לשוב אליו. לאחר מכן ב-16 בספטמבר קבינט המלחמה שלנו החליט על הרחבת מטרות המלחמה לחזית הצפונית. בפרק הזמן הזה חוסלו נסראללה וסינוואר וארגון חיזבאללה ספג מהלומות צבאיות קשות.

במסיבת עיתונאים: נתניהו הציג את הטיעונים לשמירה על ציר פילדלפי. צילום: לע"מ.

מנגד, בטווח הזמן שבין מסיבת העיתונאים של נתניהו ועד להסדר הפסקת האש עם חיזבאללה – נרצחו 134 ישראלים ואזרחים זרים מפיגועים ואש ארגוני הטרור לעבר ישראלים. כ-1.5 הרוגים בממוצע בכל יום בכל החזיתות. מחיר הדמים הנורא הזה ששילמו הנרצחים והמשפחות השכולות אינו ניתן לתיאור במילים. אדגיש שייתכן שמחיר הדמים הזה היה בלתי נמנע. ייתכן שחמאס וחיזבאללה לא היו מסכימים להפסקת אש והשבת החטופים תחת שום תנאי, וברור מאליו שעלינו להבטיח את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם גם במחיר של הסלמה כוללת במלחמה. אולם השאלה הנוקבת היא – האם המטרות הללו הושגו?!

היינו יכולים לנהוג אחרת. ניתן היה להצהיר על נכונותנו העקרונית לסגת משטח רצועת עזה אם חמאס ישחרר את כל החטופים וחיזבאללה ייסוג מעבר לנהר הליטאני. אם הם היו מסרבים לכך היינו יכולים לצאת למערכה צבאית בצפון עם לגיטימציה פנימית ובינלאומית הרבה יותר איתנה. הרי זה בדיוק מתווה הפסקת האש שקבינט המלחמה אישר בסופו של דבר בלבנון. אז למה לא ביצענו זאת מלכתחילה גם ברצועת עזה?! למה היה חשוב לנתניהו להכריז שהוא מסרב באופן עקרוני לסגת מציר פילדלפי?!

התשובה חוזרת שוב למרכזיות הפוליטית של האחיזה בשטח בקונספציה הישראלית שלנו על חשבון היסודות שבאמת חשובים לנו. כיבוש או נסיגה והיפרדות אלו תפיסות טריטוריאליות שלא מובילות לתוצאות הרצויות. משום כך אני סבור שעלינו לאמץ קונספציה חדשה המכונה "שלום חם עם ביטחון".

שלום חם עם ביטחון

"שלום חם עם ביטחון" זוהי תפיסה ערכית וביטחונית המתמקדת באחדות פנים ישראלית ושוויון זכויות בין העם היהודי והעם הפלסטיני. בבסיס הגישה מוצע הסדר קבע שיכונן שתי מדינות נפרדות: ישראל ופלסטין. לצד זאת שני העמים יכירו בזכויות הלאומיות של הצד האחר בשטח שלהן. ישראל היהודית והדמוקרטית תכיר בקהילת המיעוט הפלסטינית בשטחה, ופלסטין תכיר בקהילת מיעוט יהודית בשטחה. זוהי התפנית הרצויה לנו. לאור זאת תנועתנו מציעה פתרונות מפורטים לארבעת סוגיות הליבה: גבולות והתנחלויות, זכות השיבה, ביטחון והר הבית.

חברי וחברות תנועת אנחנו בסמינר כט' בנובמבר 2024. צילום: תנועת אנחנו.

על פי רוב גישה זו המכוונת לפיוס ערכי בין יהודים ופלסטינים נתקלת בשלוש ביקורות:

הביקורת הראשונה טוענת שגישה זו היא אוטופית. רבים שואלים את עצמם האם במציאות הכאוטית של המזרח התיכון נכון לנו להישען על הסכמים ובריתות אזוריות? הביקורת השנייה מתמקדת בפערי ההשקפה בין העמים. מחד, הפלסטינים לא יכולים להכיר בזכויות הלאומיות השוות של הציונות שהפכה אותם מרוב למיעוט בארצם. הדבר עומד בסתירה לאידאולוגיות נפוצות בעם הפלסטיני אשר אינן יכולות להשלים עם זכויות הציונות וקיומה של מדינה יהודית במרחב הערבי והמוסלמי. הם גם לא יכולים להכיר בזכותנו העצמאית להגן על עצמנו מפני הטרור שהם מפעילים. מאידך גם היהודים יתקשו מאד להכיר בעוולות שביצענו כלפי הפלסטינים. אנו מתקשים להכיר באחריות שלנו לעוולות הנכבה, האפליה, והכיבוש, ולפגיעה בפלסטינים בלתי מעורבים ברצועת עזה. מרבית היהודים בישראל גם מכחישים את הזכויות הלאומיות הפלסטיניות.

ולבסוף, הביקורת השלישית מתמקדת בטווח הרחוק אליו מכוונת האסטרטגיה הזו. ברור שכל חתירה לשלום חם תחייב פעילות שטח חינוכית וכלכלית שתארך עשרות שנים. מאידך הניסיון ההיסטורי לימד אותנו שבעוד שתהליך השלום הוא ארוך ויקר, הטרור והכיבוש המתנגדים לו הם זולים ומהירים. אם כך במה תואיל האסטרטגיה הזו?!

לאור זאת יש להודות ששלושת הביקורות הללו מוצדקות כולן. בתנאים הא-סימטריים של משחק סכום האפס המאפיין את הסכסוך, בלתי אפשרי לצפות שמיד בתחילת התהליך היהודים והפלסטינים יצליחו ליצור ביניהם שיתוף פעולה ואמון. זו אסטרטגית פיוס בלתי אפשרית שארגוני שלום רבים לכודים בה.

משום כך השלום החם שאנחנו מציעים מבוסס על למידה מהביקורות הללו. כלל יסוד שעלינו לאמץ הוא שאסור לשני העמים להפקיד את גורלם בידי האחר. הצד היהודי החזק יותר יעשה את הצעד הראשון. אנו נציג חזון עצמאי לפיוס וחנינה הדדית בין העמים. במסגרת זו יוכרז שעוול לא מצדיק עוול ושכברת הארץ הזו היא מולדת משותפת. אנחנו נחדול מכל סימטריה והשוואה בין העמים. הטרור לא יצדיק כיבוש והכיבוש לא יצדיק טרור. ניקח גם אחריות על הנכבה והאפליה. במקביל אנו נדרוש מהפלסטינים להכיר בזכויות הלאומיות שלנו ובזכותנו להגן על עצמנו מפני ארגוני הטרור הפועלים בשמם. באופן מעשי אנו נפעל לקידום יוזמות חינוכיות וכלכליות שיחתרו ליישם את הסדר הקבע האמור לעיל. מאידך, אנו נמשיך להיאבק באופן צבאי או משטרתי בטרור ובהקצנה הפלסטינית או היהודית. אם וכאשר הדבר ידרוש פינוי יישובים ישראלים מעבר לקו הירוק – הדבר יבוצע.

באופן זה שני הצדדים ירוויחו כבר בראשית התהליך. הצד הישראלי שלנו יוכל לכונן קואליציה פנימית חדשה שתחבר בין המרכז-ימין והשמאל על בסיס רעיונות חדשים. המורשת היהודית ההיסטורית שמעבר לקו הירוק לא תתויג "כבעיה" של תהליך השלום, אלא כחלק ממנו. נוכל גם לייצב את מצבנו הבינלאומי באמצעות קריאה משפטית לחנינה הדדית בין העמים. בכל שלב, לפני ההסכם ולאחריו, אנו נשמור על יכולתו העצמאית של צה"ל להגן על אזרחי ישראל בשטח. כלומר, על אף שהפיוס המלא בין העמים ייקח שנים רבות, הרי שכבר בטווח הזמן המיידי אנו נוכל לייצב את מצבנו הפנימי, האזורי והבינלאומי. בתוך המציאות האזורית הכאוטית, החתירה לשלום חם יכולה להניב לנו את היציבות המקסימאלית ביותר. לתנועה שלנו יש סדרה של הצעות מעשיות מיידיות ליישום האסטרטגיה הזו.

מנגד הצד הפלסטיני ירוויח לראשונה את ההכרה הישראלית במדינה פלסטינית, בזכויות הלאומיות שלהם ובעוולות שנעשו להם. כך הם ירגישו בטוחים יותר להצטרף לתהליך הפיוס. אמנם בהתחלה רק קבוצות מיעוט פלסטיניות יצטרפו, אולם בסופו של דבר רוב העם יבחר בכך. בכל נקודת זמן בה הם יבחרו להצטרף הם יוכלו לעשות זאת כשותפים שווים - בין אם הם יצטרפו מיד ובין אם הם יצטרפו בעוד עשרות שנים.

אמנם יש להודות שיש סיכונים רבים בהצעה שלנו. אך כולם כבר קיימים כעת במהדורות החדשות. משמע ששני העמים יכולים רק להרוויח מהמהלך. באופן זה גם כאשר יופעלו כנגדנו הטרור והכיבוש - הדבר לא ירתיע אותנו. בצער עלינו להודות שבעתיד הנראה לעין אנו ניאלץ להמשיך להיאבק בטרור. אך זו לא צריכה להיות סיבה עבורנו להתנדב לפרק את מדינת ישראל. עלינו לשמור על לכידות החברה הישראלית, הבריתות הבינלאומיות שלנו וערכי זכויות האדם. כפי שבעשרים השנים האחרונות לא חדלנו לבצע מעצרים כנגד ארגוני הטרור על אף שהפיגועים נמשכו, כך מעתה עלינו להוסיף גם את תהליך החנינה ההדדית על אף הפיגועים. עלינו להיות נחושים ולאפשר לפלסטינים המעוניינים בשלום להיאזר בנחישות גם מצדם ולהצטרף אלינו כשותפים שווים. זוהי הדרך היחידה להציל את ישראל מגורל של מיעוט חמוש ומפולג הסומך לשווא על כוחו הצבאי בלבד. אל לנו להיות כמו אותו מלך הסבור שהוא חזק בעוד שבפועל הוא עירום. רק כך נוכל לייצב את מצבנו כדי להתמודד עם משטר האייתולות או כל ארגון קיצוני אחר באזור. הבה ניקח את גורלנו בידנו.