מאת ישראל פיקרש
בעת האחרונה, מאז החלטת הקבינט ב-16 בספטמבר, אישרה הממשלה רצף של פעולות צבאיות שנועדו להשיב את תושבי צפון ישראל לבתיהם. פעולות אלה משקפות תעוזה טקטית יוצאת דופן, לצד יכולות מודיעיניות מרשימות בחדירה לשורות ארגון חיזבאללה. אין ספק כי בטווח המיידי הפעולות הללו יצרו הרתעה מחודשת וחיובית מול הציר האיראני. כעת, בשעת סכנת ההסלמה החמורה בצפון, אנו עומדים לצדם של חיילי צה"ל הלוחמים בחזית, וכל שאר אזרחי צפון המדינה ואזור המרכז שנאלצים להתגונן ממטחי טילים. כולנו בסירה אחת. וללא כל סתירה, אני מבקש גם לעמוד לצידם של אזרחי לבנון אשר רובם המכריע מתנגד למלחמה, ולצד כל הפלסטינים הבלתי מעורבים ברצועת עזה ומעבר לקו ירוק. לכולנו מגיע עתיד אחר וראוי יותר.
למרות ההישגים הטקטיים קצרי הטווח, עלינו לבחון בקפידה את ההשלכות ארוכות הטווח של צעדים אלה. נראה כי הממשלה מעדיפה לסכן את כולנו במלחמה אזורית כוללת ובמתיחת כוחות מקסימאלית בכל החזיתות, ובלבד שלא תיסוג מציר פילדלפי ברצועת עזה. העדפה זו מעידה על שיקול דעת לקוי, ועל כך ברצוני להתריע. במאמר זה אבחן תחילה את סדרי העדיפויות של הממשלה בפעולותיה האחרונות ולאחר מכן אציע חלופות.
הדילמה: סכנת נסיגה מול סכנת מלחמה
ב-2 בספטמבר ראש הממשלה נתניהו קיים מסיבת עיתונאים ובה הבהיר שאין בכוונתו להסיג את כוחות צה"ל מציר פילדלפי. ציר זה מהווה את קו גבול היבשתי בין רצועת עזה ומצרים, ולפיכך לדעתו על צה"ל להמשיך לאחוז בו בכל תרחיש כדי למנוע מהחמאס להשתקם באמצעות הברחת נשק ממצרים. לטענתו, לאחר שניסוג מהציר הקהילה הבינלאומית לא תותיר לצה"ל לשוב לשם. אולם מה שלא הובהר דיו בדברי נתניהו היה הקשר בין החזית הדרומית לחזית הצפונית. פרשנים רבים הצביעו על הקשר בין החזיתות: אם ישראל לא תסכים לסגת מציר פילדלפי, לא רק שהחטופים ברצועת עזה עשויים להישאר ללא עסקה, אלא שגם חיזבאללה יתקשה להסכים להסדרה. כתוצאה מכך, הסבירות למלחמה בלבנון עולה משמעותית.
הפגנות על הגדר ברצועת עזה, 2021 Anas-Mohammed / Shutterstock.com
אמנם, ייתכן ששום עסקת חטופים או מהלך של הסדרה אינו יכול לצאת לפועל משום שחמאס לא יסכים לכך. בהחלט ייתכן שאין לנו ברירה אלא לצאת מלחמה כוללת כדי להשיב את תושבי הצפון לבתיהם. אבל החל מהרגע שראש הממשלה העדיף את סכנת המלחמה על פני סכנת הנסיגה – לא ניתן לומר שהמלחמה בלבנון היא המוצא האחרון של ישראל.
היות שכך, עלינו לבחון מהן הסכנות הטמונות במלחמה בלבנון, והאם הן עדיפות על סכנת הנסיגה מציר פילדלפי. ראשית, מלחמה בלבנון עשויה להוביל למלחמה אזורית כוללת שתיצור הרס עצום בישראל ומספר הרוגים גבוה שלא ידענו מאז מלחמת העצמאות. גם בתרחיש המחמיר ביותר של נסיגה מציר פילדלפי, ואפילו אם חמאס ישקם את עצמו, אף על פי כן לא מדובר על תרחיש חמור כמו מלחמה כוללת עם איראן או שלוחיה. שנית, התנאים הכלכליים הנוכחיים אינם מאפשרים לנו לצאת למלחמה. לאחרונה ישראל ירדה במספר דירוגי אשראי והגירעון הלאומי טפח פי 6 מעבר לציפיות. לכך מתלווים גם דיווחים על עיכוב במימון האמריקאי של מערכות ההגנה האווירית שלנו. שלישית, הצעדים האחרונים שלנו בלבנון ממשיכים לדרדר לשפל שלא היה כמותו את יחסינו עם האמריקאים. במעשינו האחרונים אנו מסכנים את ארה"ב להסתבך במלחמה אזורית, כל זאת בזמן בחירות בארה"ב ובניגוד לקריאות מפורשות להפסקת אש מצד הממשל האמריקאי.
בתנאים הנוכחיים, יציאה למלחמה בצפון עלולה להיות הרת אסון. היא תסתיים באחת משתי דרכים: טריטוריאלית - או שצה"ל יחזור לרצועת ביטחון בדרום לבנון או שנשוב לקו הגבול; ומדינית - תתקיים הסדרה או ייווצר מנגנון לא רשמי של 'שקט תמורת שקט'. אך בכל ההצלבות של ארבעת התרחישים הללו חיזבאללה צפוי להשתקם ולאיים על תושבי הצפון והמרכז - אפילו לאחר חיסולו של נסרראללה. שום מהלך צבאי לא ימנע זאת. לפיכך מבין כל האפשרויות הגרועות, התרחיש הכי פחות גרוע מבחינתנו הוא הסדרה מדינית ללא מלחמה. רק תרחיש זה מפחית ככל הניתן את האיום על תושבי הצפון מבלי להסתכן בהרס נרחב. אולם כל עוד עמדת הממשלה היא שהנסיגה מציר פילדלפי ברצועת עזה אינה על הפרק הרי שהדבר נעשה קשה יותר. יתרה מזו, בנסיבות הללו ייתכן שצה"ל יאלץ למתוח את כוחותיו מעבר ליכולותיו ולשוב לרצועת הביטחון בדרום לבנון.
כאמור, אילו הייתי משוכנע שמלחמה עם חיזבאללה היא המוצא האחרון, הייתי תומך בה למרות כל הסכנות. יתרה מזו, אם הייתי חושב שהצעדים הצבאיים האחרונים בלבנון נועדו ליצור הסדרה בתנאים טובים יותר הייתי תומך בהם. אולם, לאור תדירותן הגבוהה של הפעולות הצבאיות והרטוריקה המלחמתית הנלווית אליהן, אני סבור שמדובר בסיכון ארוך טווח. מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית נפתחו במהלכי פתיחה מזהירים והסתיימו בתבוסות נואשות.
גם אם מדובר באסטרטגיה מתוחכמת שנועדה לנתק את חיזבאללה ממחויבותו לרצועת עזה ולהוביל להסדרה בלבנון ולעסקת חטופים, עדיין לא ניתן להצדיק אחיזה בכל מחיר בציר פילדלפי. גם מנקודת המבט של המצדדים בגישה זו, ניתן היה לכאורה לפעול בדיוק באותם אמצעים צבאיים בלבנון מבלי להצהיר מראש על אי-נסיגה מציר פילדלפי. כך היינו נערכים טוב יותר לאפשרות שבה חיזבאללה יתעקש להמשיך את המלחמה למרות הכל. ההצהרה על אי-נסיגה מציר פילדלפי רק צמצמה את האפשרויות שלנו. לפיכך הצהרה זו מעידה על הימור אידיאולוגי מסוכן, המעדיף את סכנת המלחמה בלבנון על פני סכנה פחותה יותר של נסיגה ושיקום החמאס. זהו הימור המשקף שיקול דעת לקוי.
לכן יש להדגיש שעוד לא מאוחר לתקן. נכון לכתיבת שורות אלה, לאחר שפגענו קשות בארגון חיזבאללה ויצרנו הרתעה מחודשת מול הציר האיראני – זהו הזמן הנכון לאחד שורות בין רוב הימין והשמאל ולקדם הסדרה ועסקת חטופים מעמדה חזקה. זה יהיה הניצחון האמיתי. אילולי כן נגלה בשנים הקרובות שכל ההצלחות הצבאיות של השבועיים האחרונים הפכו לחרב פיפיות.
חוף מבטחים
ההעדפה הזו של סכנת המלחמה על פני סכנת הנסיגה וההסדרה המדינית מעידה לדעתי על חשיבה קצרת טווח וליקוי מאורות חריף. מעין גרסה מודרנית של סיפור מצדה. מחד, הנסיגות החד צדדיות של תחילת שנות ה-00' מלבנון ומרצועת עזה אכן הוכחו כמסוכנות. לפיכך רבים בשמאל הישראלי התייאשו ואיבדו את אמונם בכל סוג של נסיגה, ומגמה זו הולכת ומתחזקת בקרב המנהיגות הפוליטית של השמאל בשנה האחרונה. מאידך, הימין הישראלי טרם התפקח לאחר ה-7 באוקטובר. רוב הימין טרם הבין שכל החזיתות שלנו קשורות זו בזו, ושאין לנו מספיק כוחות צבאיים, תחמושת או יכולת כלכלית כדי להתמודד עם כל החזיתות ביחד. לאויב קל וזול לאחד בין החזיתות הרבות. לנו קשה ויקר לנתק ביניהן. שום מהלך צבאי לא ישנה זאת. למנהיגות שלנו אין תכנית כיצד להתמודד עם מתיחת הכוחות של צה"ל בכל החזיתות, תוך כדי משבר כלכלי ובינלאומי שטרם ידענו כמותו.
לפיכך רוב החברה הישראלית בימין ובשמאל צריכה להתאחד. עלינו לחבר מחדש את הכוחות הפוליטיים שייסדו את ישראל על בסיס רעיונות חדשים. אנו זקוקים ליכולת מדינית חדשה שתימנע את התחזקות ארגוני הטרור לאחר הנסיגות שלנו. עלינו לחתור לכך שמדינת לבנון תחליש את יכולתו של ארגון חיזבאללה לשוב ולהתחזק לאחר המלחמה, ושמדינה פלסטינית עתידית תחליש את החמאס. אמנם ברור שיכולת כזו לא עומדת לרשותנו בטווח הנראה לעין, אך גם חתירה צבאית ומדינית חד צדדית לפיוס עם העם הפלסטיני והלבנוני לאורך שנים רבות, תוביל כבר עתה לייצוב מצבנו בהווה בתוך שנים ספורות.
לשם המחשה, רק אם נאמץ את החזון ארוך הטווח האמור לעיל נוכל לנטוש כבר כעת את כל הרעיונות הקיצונים הדוגלים במניעה או בצמצום של סיוע הומניטרי, גירוש של אוכלוסיות בלתי מעורבות בצפון רצועת עזה או פגיעה במדינה הלבנונית כדי להפעיל לחץ על ארגוני הטרור. האינטרס הישראלי הוא לקחת אחריות על זכויותיהם, כבודם ועתידם של התושבים הבלתי מעורבים ברצועת עזה ובלבנון כדי לייצב את מצבנו בזירה הבינלאומית וכדי שיהיה מי שיחליש את ארגוני הטרור מלהשתקם. הרעיונות הפסולים הללו מעידים על אבדן ערכים והם אינם עוצרים בקו הגבול. הם מעודדים כוחות קיצונים, ומערערים את שלטון החוק גם בתוך ישראל פנימה. הרעיונות הללו מתפשטים בישראל בשל הריק הפוליטי בהיעדרו של חזון ארוך טווח ומוסכם. אך אם רוב הימין והשמאל יאמצו ביחד חזון ארוך טווח שכזה, נוכל לצאת לבחירות כבר עתה ולחתור ליישום הצעד המתבקש של הסדרה מדינית בלבנון וברצועת עזה מבלי לחשוש להתפרקות הממשלה כפי שאיימו מספר פוליטיקאים.
פיוס זה בין עמי האזור, המוצע על ידי תנועתנו לטווח הרחוק, אינו מבוסס על אמון, אלא מותיר בידי שני הצדדים מנופים עצמאיים להתמודדות עם הסכנות והאיומים העתידיים. אנו מכירים בכך שדברים רבים יכולים להשתבש. אולם כל הסכנות הטמונות בגישתנו אינן חריפות ובהולות כמו הסכנות שקיימות היום בצפון ובדרום ישראל. לפיכך עלינו לפעול באופן צבאי, עצמאי וממוקד רק כנגד אותם ארגונים אשר לעולם לא יסכימו להכיר בזכויות הלאומיות השוות של היהודים והפלסטינים. אולם ללא כל סתירה, חובה עלינו במקביל להגן על זכויותיהם של כל התושבים הבלתי-מעורבים באזורי הלחימה ולחתור לשלום חם עם כל עמי האזור – ובעיקר עם העם הפלסטיני. זהו תמצית חזון "שתי מדינות שתי קהילות" בו תנועתנו דוגלת. זהו חוף המבטחים. עלינו לחתור אליו ביחד.
Comentários