בפועל, עקב העובדה שההתנחלויות קמו בכל רחבי הגדה המערבית, אנו סבורים שהדרך היחידה לעצור את הכיבוש ואת ההתפוררות היהודית הפנימית היא באמצעות זכות מותנית שיעניקו הפלסטינים לישראל ליישב יהודים בשטח מדינתם. משמע, שיהודים ישראלים יוכלו להמשיך להתיישב בפלסטין רק אם יהיו אזרחים שווי זכויות וחובות בפלסטין ויכירו באופייה כמדינת לאום פלסטינית, כמפורט בהסדר הקבע שאנו מציעים.
 
מכלל הדברים האמורים לעיל נובע כי שלילה הדדית של זכות השיבה הפלסטינית ושל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה יוצרת קרע פוליטי פנימי בשני העמים ומונעת את יישום פתרון שתי המדינות. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוצר משום ששני הצדדים מאמינים שכל הארץ שייכת רק להם. לפיכך, כדי לסיים את הסכסוך נדרשים תחילה שני הצדדים להכיר בארץ שבין הירדן לים כמולדת משותפת. ההכרה בארץ כמולדת משותפת תאפשר לשני העמים להכיר בזכות ההגדרה העצמית ההדדית, בזכות השיבה ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל השלמה כזכויות מותנות.
 
עוול לא מצדיק עוול פירושו כי כיום בוחרים שני הצדדים לבצע עוולות כלפי האחר בטענה כוזבת "שאין להם ברירה". הציונות יכולה להתגונן מפני הטרור הפלסטיני תוך הכרה בזכות ההגדרה העצמית ובזכויות האדם הפלסטיניות, בלי להשתלט על אדמותיהם ולהתעלם כליל מזכות השיבה. הפלסטינים יכולים להתגונן מפני הכיבוש הישראלי בשטחים ומפני האפליה בשטח ישראל במחאה לא אלימה ולהכיר בזכות ההגדרה העצמית הציונית. לכן, כל עוד בוחרים הצדדים להתעלם מזכויות האחר הם אחראים למעשיהם הפסולים – גם אם יש להם טענות מוצדקות. לכן, על שני הצדדים מוטלת החובה להכיר בזכויות האחר, לתבוע ממנו לחדול ממעשיו הפסולים ולשאת באחריות לעוולות שביצעו כלפיו.

על הצד היהודי לקבל אחריות לאפליה, לנכבה בתוך שטח ישראל ולכיבוש בגדה המערבית. אפליה פירושה שישראל יוצרת סתירה בין שוויון הזכויות האזרחי לאי ההכרה באזרחיה הערבים כקבוצת מיעוט לאומית. סתירה זו מובילה מחד למדיניות של העדפה מתקנת כלפי המיעוט הערבי, אך לאפליה באיחוד משפחות, משטר הקרקעות, מערכת החינוך וזכאות שווה לתשתיות ולהשתלבות בשוק התעסוקה. נכבה פירושה שהצד הפלסטיני פתח במלחמה בשנת 1948 ובשל כך נקבעו גבולות ישראל על פי תוצאות המלחמה, אך מייד לאחר המלחמה היה על ממשלת ישראל להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשטחה כזכות מותנית. כלומר, לאפשר להם לשוב אם יכירו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וישתלבו כיאות בחברה הישראלית. כיום, על ממשלת ישראל להכיר בזכותם המותנית לשוב לישראל ובקשר הלאומי של הפלסטינים בכל העולם למולדתם הפלסטינית מהים עד לירדן. הכיבוש הוא סך כל הפעולות שישראל מבצעת מעבר לקווי 67, כמו מפעל ההתנחלויות, המונעות במישרין או בעקיפין את הקמת המדינה הפלסטינית ואת מימוש שאר זכויות האדם הפלסטיניות, וכן סך כל הפעולות הביטחוניות שאפשר היה לעשותן בלי לפגוע בפלסטינים. למרות העובדה שישראל אינה מעוניינת בפגיעה זו ואינה מכוונת אליה מלכתחילה, בפועל היא משלימה עימה כבר עשרות שנים ומנקה את עצמה מאחריות באמצעות האשמה של הצד הפלסטיני. אנו סבורים כי כל עוד שולטת ישראל בלית ברירה בגדה המערבית או מטילה סגר על רצועת עזה כדי להגן על עצמה, הרי שעתידה של האוכלוסייה הפלסטינית הבלתי מעורבת, כמו גם שגשוגה, כבודה וביטחונה הם באחריותה. לישראל יש זכות צבאית להגן על עצמה בכל מקום, אך אין לה זכות לשלול את הזכויות הפלסטיניות. ישראל יכולה להגן על עצמה ביעילות בלי לבצע את המעשים הללו.

לעומת זאת, על הצד הפלסטיני לקבל אחריות לשלילת הציונות ולטרור. שלילת הציונות פירושה אי הכרה בקשר הלאומי של יהודי כל העולם לארץ. כלומר, אנו מצפים מהעם הפלסטיני להבחין בין הזכויות הלאומיות המוצדקות של העם היהודי ושל התנועה הציונית לבין העוולות שביצעה הציונות כלפי הפלסטינים. לא נסתפק בשלל הנוסחאות החלקיות שנועדו להתנער מהכרה מלאה, כמו הכרה במדינת ישראל בלי להכיר במהותה היהודית והדמוקרטית, בהכרה בלאומיות ישראלית שאינה כוללת את יהודי העולם ואת חוק השבות או בהתבטאות הומנית כללית נגד עוולות ואלימות. הטרור פירושו ניסיונות לפגיעה מכוונת וישירה באזרחים ובחיילים יהודים וישראלים בנשק חם, בזריקת אבנים או בנשק קר. לאף אדם אין זכות לפגוע במכוון בחפים מפשע, ועל פי החוק הבין-לאומי לארגונים הפלסטינים אין כל זכות לפגוע בחיילי צה"ל בהינתן פתרון אחר בדרכי שלום.

​