מודל הקהילות האזרחיות יאפשר לחברה הישראלית להתנסות במתווים חדשים של שירותי דת, תרבות וחינוך ערכי שיתאימו להרכב ההטרוגני של החברה הישראלית. לדוגמה, בתי הספר הממלכתיים יוכלו לפצל את שעות לימודי התנ"ך, ההיסטוריה, הספרות ומקצועות נוספים לשני מקטעי זמן. במקטע הראשון ילמדו התלמידים בצוותא את תוכנית הלימודים הממלכתית הכללית, כפי שקורה היום. לעומת זאת, במקטע השני תשלח כל קהילה אזרחית צוות מורים שילמד את תוכנית הלימודים העצמאית שלה במקצועות האמורים לעיל והתלמידים יתפצלו לכיתות הלימוד על פי שיוכם לקהילות אזרחיות שונות.
 
להצעתנו יש ארבעה יתרונות. ראשית, המחלוקות הבלתי פתירות בין דתיים לחילונים בנושאי חינוך לערכים, דת ותרבות יופרדו מהממשל הכללי וכך יצטמצמו פערי העמדות במערכת הפוליטית הארצית ותתגבש ותתייצב ההסכמה הממלכתית הכללית שלנו. במקום שההליך הדמוקרטי הישראלי יתמקד רק בהצבעה כלל ארצית אחת על כל הסוגיות יחד, נפצל את ההצבעה הדמוקרטית לכמה פתקי הצבעה באמצעות הקהילות האזרחיות, ונאפשר לאזרחים להתמקד בנפרד בנושאים השונים שעל סדר היום הציבורי. כך יוכלו המצביעים והמצביעות להימנע מלכרוך בפתק הצבעה אחד את כלל המחלוקות בין יהודים לערבים ובין דתיים לחילונים. כך נוכל גם להדגיש את ההסכמות הנקודתיות הקיימות ביננו בנושאים השונים וכך גם תגדל יכולתם של נבחרי ונבחרות הציבור בכנסת להגיע לפשרות מורכבות והכרחיות.
 
שנית, כאשר יחול שינוי בהרכב האוכלוסייה במקום מגורים מסוים ותיקי העיר לא יצטרכו לחשוש. כך לדוגמה, אם בית שמש תהפוך עיר חרדית אין פירוש הדבר שתושביה החילונים יישארו ללא מענה משום שהקהילה האזרחית החילונית תוכל לדאוג להם ללא קשר להרכב הדמוגרפי של עירם.

​

שלישית, מנגנון הקהילות האזרחיות יאפשר לנו לתקצב מגוון רחב מאוד של קבוצות שהודרו מן הממלכתיות הישראלית וגם לקדם שיתופי פעולה בין קבוצות מגוונות. במבנה החינוך הממלכתי הקיים כיום נדרש אישור של כלל מפלגות הקואליציה כדי להקים מסגרות חינוכיות חדשות. זאת הסיבה שבגינה קשה מאוד ליצור בישראל זרמי חינוך חדשים ושנויים במחלוקת כגון זרם יהודי-ערבי, ישיבות תיכוניות חרדיות, חינוך פלסטיני, חינוך דתי-מסורתי עצמאי או זרם חינוכי יהודי-רפורמי. הניסיון הישראלי מלמד כי קשה לגבש קואליציות פרלמנטריות שיסכימו לכך. כתוצאה מכך זרמי החינוך המגוונים הללו אינם מצליחים לקבל הכרה ממשלתית מלאה והם נותרים בשולי החברה הישראלית. רק זרמי חינוך שבהם תומכת מפלגה חזקה מצליחים לקבל מעמד חינוכי עצמאי, כמו למשל רשת "מעיין החינוך" התורני של ש"ס או החינוך הממלכתי דתי. כלומר, מודל החינוך הממלכתי מוביל בהכרח להקצנה ולהדרה משום שאינו מתאים להרכב ההטרוגני של החברה הישראלית. בניגוד לכך, במודל הקהילות שלנו אפשר יהיה לשנות את התמונה. הסמכות האוטונומית של הקהילות האזרחיות לניהול מדיניות חינוכית תאפשר להן להשתמש בתקציבן כדי ליצור שיתופי פעולה מגוונים מבלי לקבל את אישורו של הממשל הכללי ושל הקואליציה כולה.